Home Home Sex Drugs Rocknroll
ברכה גולשת: סקס
טעם של רוצח

עבריין אחד מספיק כדי להפוך קהילה שלמה לעבריינית. בקרוב אצלנו2007-07-18

אין שופטים אדם בשעת צערו, אמרו חז"ל, אבל לא בטוח שהם התכוונו שאדם בשעת צערו ישפוט, בסופו של דבר, את כל האחרים. אמא של של ג'יין לונגהרסט, שנרצחה לפני שלוש שנים בחניקה, נמצאת היום בעמדה הזאת. בזכות צערה, אלפי אגלים שאוהבים משחקי שליטה-כניעה במיטה יוגדרו כעבריינים אם יצפו בתמונות פורנו לפי טעמם.

קרובי המשפחה של לונגהרסט יודעים בדיוק מה הרג אותה. זה לא היה גראהם קוטס, שהורשע פעמיים באותו רצח (אחרי משפט חוזר שהסתיים בשבוע שעבר). זה היה האינטרנט. “אלמלא האינטרנט", אמר החבר של לונגהרסט לבי.בי.סי, “ג'יין עוד היתה כאן איתנו". מי שאינו מכיר את הפרטים עשוי לחשוב שג'יין פותתה להיכנס לאינטרנט, לזחול במעלה הכבלים עד שתגיע למקום שבו הם מסתבכים ונמתחים, ולהכניס את הצוואר בדיוק לנקודה שבה הם מתהדקים לכדי חניקה. אם הוא יותר ריאליסטי, הוא עשוי לחשוב שג'יין יצרה קשרים באינטרנט עם אישיות בדויה, שפיתתה ורצחה אותה. גם לזה כבר קראו בעיתונות "רצח באינטרנט".

אבל לא. לונגהרסט היתה שכנה וידידה של האיש שהרג אותה. אם היה היגיון בעולם, החוק שנולד באנגליה בעקבות המקרה שלה היה צריך לאסור על אנשים ליצור קשר עם אנשים אחרים, או אפילו טוב יותר: לאסור עליהם ליצור קשר עם גראהם קוטס. אבל לא. את אמא של לונגהרסט זה לא סיפק. ברגע שנודע כי לקוטס היה עניין במשחקי חניקה וכי נהג לצפות בחומרים סאדו-מזוכיסטיים ברשת, היא החליטה להרשיע את כל מי שיש לו טעם דומה בפורנו.

בסוף יוני הגיע לדיון בפרלמנט "החוק הפלילי 2007”, שאחד מסעיפיו נהגה בעקבות פעילותה של משפחת לונגהרסט (50 אלף איש חתמו על עצומה שהם הפיצו) ולפיו תיאסר הצפייה בכל סוג של פורנו שיוגדר כ"קיצוני". מה זה קיצוני? "אקט שכולל, או נראה כאילו הוא כולל, או שעלול להסתיים בפציעה רצינית של השדיים, פי הטבעת או איברי המין”. מעניין שהמעשים עצמם, כל עוד הם נעשים בהסכמה, אינם מוגדרים כפליליים – אבל הצפייה בהם תהיה פשע שעונשו עד שלוש שנות מאסר.

את ההתנגדות לחוק מארגן לובי בשם Backlash, שמייצג בין השאר את קהילת ה-BDSM (משחקי שליטה-כניעה-סאדו-מאזו) באנגליה ואת הארגון הבינלאומי של עובדי תעשיית המין. אין זה מפתיע שרק 1800 איש חתמו על העצומה של "בקלאש” - לא רבים מוכנים להיות מזוהים עם BDSM ולהסתכן בכך ששמם יירשם באיזשהו מאגר מידע של עברייני מין פוטנציאליים.

דבורה הייד, הדוברת של באקלאש, אומרת שאנשים מסוגו של קוטס תמיד יהיו, ושום חקיקה לא תשנה את זה. "רוב קהילת ה-BDSM מאמינה בהסכמה הדדית, אבל הממשלה מנסה לשים אותנו באותה סירה עם אנסים, רוצחים ופדופילים. העובדה שמישהו צופה בפורנו אינה מוכיחה שהוא עומד לבצע פשע”. בניגוד לחוק האמריקאי, שמאפשר צפייה והפקה של סצינות אלימות כל עוד צולמו בהסכמה בין שחקנים בוגרים, ומרשה להשתמש באנימציית מחשב כדי ליצור תמונות שאסור ליצור עם אנשים אמיתיים, החוק האנגלי לא יתחשב בשאלה אם היתה הסכמה או איך נוצרו התמונות.

בקהילת ה-BDSM באנגליה מציינים שלמרות העלייה הגדולה בכמות הפורנו שעומד לרשותם בשנים האחרונות, לא היתה עלייה במקרי הרצח על רקע כזה. "אם זה גורם לאנשים להשתגע, איפה כל המשוגעים אלה?”, אומר זוג מהקהילה לבי.בי.סי. אגב, אחת התופעות הבולטות בתחום ה-BDSM היא השוויון בין המינים. שפחות אינן נפוצות יותר מעבדים, מלכות אינן נדירות יותר ממאסטרים. זהו מקל רציני בגלגלי הטענה שסצינות כאלה פוגעות בנשים ומציגות אותן כאובייקט לעינויים. אם יש פגיעה כזאת, היא שווה בשני הצדדים.

התומכים בהצעה, וזה מאפיין גם את התומכים בחוק צנזורת האינטרנט שמוביל בימים אלה שר התקשורת אריאל אטיאס, מדברים הרבה על סרטי סנאף. חנה בית הלחמי, ד"ר אסתר הרצוג ורחל דון יחיא – שלוש נשים שמתלהבות מההצעה של אטיאס, רוצות שנחשוב שסרטי סנאף קופצים אצלן בכל פעם שהן מתחברות לאינטרנט, אבל הן אפילו לא יודעות מה זה סנאף. לא נעים להודות, אבל 12 שנות גלישה לאתרי הפורנו הקיצוניים ביותר לא הספיקו לי כדי למצוא סרטי סנאף אמיתיים, שבהם מישהו נרצח מול המצלמות תוך כדי אקט מיני. לא מעט תחקירים בעניין סנאף פורסמו בתקשורת בשנים האחרונות, ומכולם עלתה מסקנה אחת: אם יש בכלל סרטים כאלה באינטרנט, אף תחקירן או חוקר לא הצליח למצוא אותם. איך, אם כן, הם תמיד מזנקים אל מסכיהן של בית הלחמי, הרצוג ודון יחיא?

לזה יש שלוש תשובות אפשריות: או שהן היו מגדירות גם את "אסקימו לימון" כסנאף, או שהן משקרות מתוך ידיעה שיהיה קשה להוכיח את זה, או שהן חוזרות על אגדות אורבניות בלי לבדוק את העובדות. אני רוצה להאמין שהאפשרות השלישית היא הנכונה. אם לא, שיחטוף אותן יודה'לה ויקשור אותן לעמוד הקלון.


עוד אירועיםעוד פטיש • [בחזרה]