Home Home Sex Drugs Rocknroll
ברכה גולשת: רוקנרול
קוד השתיקה של הראפרים

פה גדול זה חשוב, אבל צריך גם לדעת מתי לסתום2007-06-26

אין אדם שאוהב מלשינים. כבר בגן אנחנו מפתחים סלידה עזה כלפי ילדים שבוכים לגננת על כל עוולה שנעשתה להם, וזה עוד לפני שמישהו הסביר לנו שזאת הלשנה. ילד כזה מפר את החוזה הלא כתוב של הקבוצה, לפיו אין למסור לידי הרשויות חבר אחר בקבוצה. לא תעזור הגננת, שתבוא ותסביר שההלשנה היא מעשה חיובי שבעצם תורם לקבוצה. כבר בגיל הזה אנחנו יודעים: אסור לסמוך על מלשינים.

הלשנה איננה מונח נייטרלי. אפשר, אם רוצים, לכנות אותה "דיווח על פשע" ולגרום לכל העסק להישמע הרבה יותר מוסרי. לפי התפיסה המקובלת, דיווח על פשע הופך אותנו לאזרחים טובים, וכאן גם מונחת השאלה האמיתית: אזרח טוב – למי הוא טוב? לגננת? לממשלה? למשטרה? לעצמו? ומה אם כל אלה עומדים בסתירה? בקהילת ההיפ הופ מתחבטים בשאלה הזאת כבר כמה שנים. בעצם, מתחבטים זה לא התיאור הנכון. הקוד המוסרי של השכונות הוא ברור - “למלשינים לא תהי תקווה” - אבל בזמן האחרון התחילו לשים אותו על חולצות טריקו, לצאת איתו לרחוב ואפילו לבית המשפט.

תנועת "הפסיקו להלשין" (Stop Snitching) שואבת השראה מכוכבי היפ הופ כמו ליל קים, שנאסרה לשנה משום שסירבה להסגיר את חבריה המעורבים בתקרית ירי שהתרחשה בתחנת רדיו אליה הגיעה כדי להתראיין. גם הראפר קמרון, שנורה באוקטובר 2005, לא שיתף פעולה עם המשטרה שניסתה לחקור את האירוע. בסטה ריימס, ששומר ראשו נורה לפני שנה וחצי, שתק בחקירה וזכה לתהילת עולם בקהילת ההיפ הופ, ולהרבה גבות מורמות אצל האשכנזים. “חשבתי לתומי שאם עובד שלך נרצח לנגד עיניך, אתה תרצה לדבר עם המשטרה", אמר ריי קלי, שוטר ניו יורקי שטיפל בתיק.

ליל קים. תלבשי משהו
גם אם הקמפיין נגד הלשנות הוא לגיטימי לחלוטין, קהילת ההיפ הופ לא הצליחה להעביר את כוונתו האמיתית לציבור. אחד הדברים שמכשילים את ההסברה הוא העובדה שהכל החל כיוזמה פרטית של "סוחר סמים לכאורה", סקיני שוג מבולטימור. הרוחות סערו כאשר שוג הוציא למכירה בתחילת 2005 סרט די.וי.די קצר, שמסביר לכושונים מדוע לא כדאי להם להלשין. קצת אחרי יציאת הסרטון נעצרו רבים מהמעורבים בהפקתו על עבירות סמים. המשטרה טענה כי לא מדובר בקמפיין מוסרי, אלא בסוחרי סמים שהחליטו להפחיד את כל מי ששוקל להעיד נגדם.

מרק למונט כתב מאמר מצוין על הנושא באתר "פופ מאטרס", שעל השורה התחתונה שלו הייתי חותמת בכל זמן נתון: "הפתרון טמון ביכולתנו להפסיק לחפש פתרונות פשוטים למצבים מסובכים”. הרי אפילו בתוך המשטרה, שהיא המתנגדת גדולה ביותר לקמפיין, יש חוק לא כתוב נגד הלשנה של שוטרים על חבריהם לעבודה, אז למה שיטיפו מוסר לאחרים?

למונט מפריד בין הלשנה יבשה לרטובה. היבשים הם כאלה שיושבים בבית סוהר ומדברים בקול רם על דברים שעשו להם כשיש סוהר בסביבה. הלשנה יבשה היא מה שעשה פיפטי סנט בשנת 2000, כשחשף את שמותיהם של כמה מ"סוחרי הסמים לכאורה" הגדולים בניו יורק בשיר “גטו קוראן". גם הכדורסלן קובי בראיינט הלשין על יבש כשנעצר בחשד לאונס ב-2003 וסיפר מרצונו למשטרת קולורדו על חיי המין של חברו שאקיל אוניל. "הייתי צריך לנהוג כמו שאקיל ולשלם לאשה כדי שתשתוק. הוא הוציא כבר מיליון דולר על מטרות כאלה”, אמר בראיינט לשוטרים.

בסטה ריימס. שתק
אם המניעים להלשנה יבשה אינם חד משמעיים (רגע של חולשה, רצון להתפאר וכו'), אלה של ההלשנה הרטובה ברורים לגמרי: היא נעשית כדי להפחית את האחרית האישית של המלשין - למשל להוציא אותו נקי מעבירות מסוימות או להקל בעונשו. לפי הסטטיסטיקות (ועדת גזרי הדין האמריקאית), כ-40 אחוז מעברייני הסמים שנשלחו לכלא לעשר שנים ומעלה נתפסו בעקבות הלשנה. עכשיו, תאר לך שאתה גר בשכונה שבה אחד מכל 12 אנשים הוא מודיע משטרתי. מה זה עושה לחיזוק האמון התוך הקהילה?

למונט היה רוצה שנבדיל בין עדים לבין מלשינים ("עד הוא נכס למערכת המשפט, ומלשין הוא בעל אינטרסים”), ושנזכור שגם אנחנו נדרשים לבחור כל הזמן אם להלשין או לא, ומחליטים לפי סט החוקים הפרטי שלנו. יש סיכוי סביר שננהג בדרך אחת אם ראינו, למשל, חבר שמתעלל מינית בילדה, ובדרך אחרת אם ראינו אותו מעשן גראס בביתו. "ההתנגדות להלשנות בקהילת ההיפ הופ היא תגובה למשהו”, כותב למונט. “מי שממליץ להלשין בכל מקרה, מתעלם מדילמות מוסריות שבין אדם לחברו ונותן אמון לא מוצדק בממשל ובצורת הטיפול שלו באוכלוסיות הכי דפוקות”.


עוד היפ הופעוד מומלציםעוד פשע • [בחזרה]